יום שלישי, 5 במאי 2020

אחרי שנים של חוסר פרסום, החלטתי לחזור לכתוב.

ובכן, הייתי בערך בן 17, פחות או יותר, כשכתבתי כאן את רוב הפוסטים הראשוניים שלי.
זה לא המקום היחיד שכתבתי בו דברים על עצמי.

היה לי בלוג זמני באתר ישראבלוג (שאם מישהו יודע איך אפשר לשחזר ממנו מידע, אשמח אם יוכל להגיד לי), שם בעיקר כתבתי על ימי האומללות שהיו לי בצבא, על פסודו־אהבה ראשונה שלא הצליחה, על הקושי המנטלי שהיה כרוך במצב בו כל השקפת העולם המדומיינת שלי לגבי האופן בו חיי אמורים היו להיראות נכון לאותה תקופה - התנפצה קליל, והותירה אותי חשוף, ערום משהו, מול העולם האמיתי בכלל והחברה הישראלית בפרט.

כמובן שזה לא היה עד כדי כך דרמטי, ככל הנראה, למרות שמן הסתם רגשות שכאלה קשורים גם לבגרות נפשית והם סובייקטיביים בכל מקרה.
כך או כך, אני חייב להודות שהתגעגעתי להתנסח בצורה ציורית ומליצית שכזאת (אם כי אין לי ביטחון של ממש בכישורי השפה שלי).

הייתה תקופה בה ניסיתי לנהל מעין ״יומן״ בשפה האנגלית, אותו ניהלתי באתר ה־neocities שלי בכתובת https://iddo.neocities.org/.
אבל ניכרה בי מהר למדי התחושה, שלעולם לא אהיה דובר ילידי אמיתי של השפה האנגלית.
האנגלית בכל מקרה לא מוטמעת מספיק בנכבי מוחי כדי שאוכל לחלוק את רגשותיי האמיתיים, הכנים והעמוקים.
וכמובן, בפאזה של חיפושים אחר קשר אנושי כלשהו, האנשים שהיו קוראים את רישומיי באנגלית, לעולם לא יבינו אותם באמת, שכן הם אינם אלא תרגום תרבותי של רגשותיי האמיתיים.

לכן, החלטתי לחזור לבלוג הזה, שמעולם לא היה ממש פעיל.
פרסמתי כאן מספר מצומצם של פוסטים בלבד, שרובם ככולם היו קשורים לאיזשהו משבר או מחשבה הרסנית כזאת או אחרת, שעברו במוחי באותם הגילאים.

כעת מצבי לא טוב בהרבה, אבל אני מניח שחוויתי מעט יותר.
אני בן 22.
עדיין בתול, אבל כבר לא מתייחס בציניקניות מוחלטת לרעיון שאולי תהיה לי רומנטיקה בחיים יום אחד.
עוד לא סימנתי ממש ״וי״ על מטרות שרציתי להשיג עד הגיל הזה, ואולי המוטיבציה שלי איננה בדיוק אידאלית, אבל בהחלט יש לי רצון לעשות משהו עם עצמי עכשיו, או לפחות משהו שלא כולל להירקב בחדר בין ארבע קירות אל מול מסך מרצד בשעות הלילה הקטנות.
 *
ואמנם, בהחלט עלתה בי התחושה בזמן האחרון, כאילו לעולם לא באמת אוכל לחזור להיות כשאר האנשים.
תחושה כזאת, כאילו הגזמתי בנעוריי עם השנאה הזאת לאנשים אחרים, ובדיעבד גם עם השנאה לעצמי.
משחקי מחשב, אוננות מופרזת לפורנו (אם אני כבר כותב בשביל הרגש, לא אצנזר את המחשבות שלי), תיעוב אמיתי ולא מוסבר לסביבה הקרובה שלי, וגם לעולם עצמו.

אלה דברים שכיום כבר לא נטועים בי עד כדי כך (לפחות לא באותה רמה כפי שהיו בימי התיכון שלי), ואולי אפשר לייחס זאת לזכות השירות הצבאי שעברתי - שאמנם לא היה משמעותי במיוחד, אך כזה שתרם הרבה לרצון שלי לחפש את מקומי בעולם ולהתנתק מעט מה"בוטנט", וניתק אותי לכמה שנים מהמחשב וכפה עליי איזושהי השתלבות בחברה.

כך או כך, אין ספק שההלכות של רוחי בימי התיכון ילוו אותי עד יום מותי.
למה הייתי כל כך אנטי־חברתי?
למה העדפתי לראות בחורות (אמיתיות או לא) עירומות על צג המחשב, במקום לחפש אותן בעולם האמיתי?
למה לא רדפתי אחרי השאיפות שלי כמו כל אדם שקול ואחראי, או לחלופין, אחרי הדחפים החומריים שלי, כמו כל אדם שנהנה מחייו לטווח הקצר?

אלה שאלות שאני משתדל שלא להטריד את עצמי בהן כשאין בכך צורך, אבל אלה גם שאלות שצצות מעצמן במוחי מפעם לפעם.
התהליך להחלמה נפשית עודנו וימשיך להיות ארוך במיוחד וכואב, ואולי לא יושלם לעולם.
שקלתי את האופציה של ללכת לפסיכולוג, אבל אני מרגיש שזה משהו עמוק מדי, פילוסופי מדי, בשביל לזרוק עליו כלים טיפוליים פשוטים.
אולי זה יעזור לתחושת ההחמצה שמתקיפה אותי בלילות מדי פעם, כזאת שמתוגברת ומתודלקת עוד יותר ע"י כל היחשפות ליצירה ספרותית כזאת או אחרת שמתארת אנשים מאושרים בתפאורה חברתית כלשהי.
אולי באמת אלך לפסיכולוג.

אתמול נזכרתי במנגה שהמליץ לי עליה חבר מביה"ס, אחד שהיו לי אתו שיחות עמוקות על דברים רבים בעבר, אבל כזה שגם לו לא גיליתי את כל מה שיושב על לבי.

(תוכן מיני)
למנגה קוראים Onani Master Kurosawa, או בתרגום חופשי מיפנית: "קורוסווה, מלך השפשופים".
המנגה מספרת על נער בן 14, בשנה האחרונה לחטיבת הביניים, שמבלה את רוב זמנו באוננות בתא השירותים של הבנות בקומה השלישית של בית הספר שלו.

המנגה מספרת על המחשבות הקצת קלישאתיות ומנותקות שהיו לו לגבי הסובבים אותו, אותם ראה כאילו היו "אבנים", לא אנשים של ממש, וכן גם לגבי הבנות, אותן ראה בתור כלי משחק עבורו עבורו, אותם הוא יכול ״לזיין״ במוחו ולממש את זממו באותו תא שירותים שהפך לכלא שלו.

כמובן, שבזכות חוש צדק פנימי ומספר התרחשויות הזויות לחלוטין שהתרחשו בחייו, הוא הבין שעליו לפרוץ מאותו תא שירותים ולהכיר את סובביו כפי שהם באמת, וכן לקחת אחריות על מעשיו הרעים, גם אם אחרים יחשיבו אותם ל״מנוונים״ קמעה.
לצאת אל העולם האמיתי ולחיות כאחד האדם.


כשסיימתי לקרוא את המנגה הזאת, לא יכולתי שלא לתת למחשבה לעבור במוחי: ״לו הייתי נתקל במנגה הזאת בגיל 14, האם יכול להיות שחיי היו נראים עכשיו אחרת לגמרי?״

אני מעריך שלא כדאי לי להפליג במחשבות על הנושא הזה כדי לא להעמיק את הדכאון שלי, אבל לא יכולתי שלא לצרוב את המשפט הזה כך שלא יעלם.
ונלווית אליו, כל השקפת עולמי האופפת אותו נכון ליום זה.
*
אם אתם נערים או אפילו ילדים שמרגישים שקיים איזשהו דיסוננס בינם לבין העולם, או שמא, אם צוחק לו הגורל, אתם בני גילי עם בעיה דומה, אוכל לומר לכם עצה לא מבוססת זו, מפי אדם שעדיין לא הצליח לנהוג כפי שהוא מליץ בעצמו:
אנא מכם, אל תפליגו יתר על המידה במציאויות מדומיינות.
לא משנה אם מדובר באינטרנט, בספרים, באנימה;
...וכן, גם בפורנו.
 זכרו שישנו עולם אמיתי בחוץ, ובו נמצאים אנשים אמיתיים, הומו ספיאנסים בדיוק כמוכם, שרק מחכים לקשור את גורלכם בגורלם, וגם אם זה לכמה ימים, לשבועות ספורים; חודשים. שנים - נצח.

אני משתדל לזכור זאת גם עכשיו, בעודי יושב כאן שוב, מול מסך מחשב, בעודי כותב את המגילה הארוכה הזאת.
עכשיו הרי השתוללות מגפת הקורונה מאחורינו, ותקופת הזמן שבה מנהגים שכאלה נחשבים לגיטימיים לחלוטין גם היא תהיה מאחורינו עוד מעט.
ובקרוב - חזרה לעולם האמיתי.

השעה 23:13, ובזאת אני מכריז שהפוסט הזה ייפסק עכשיו.
לילה טוב, אנשים נהדרים.
מי ייתן שתצליחו להיות מאושרים.


4 תגובות:

  1. ראשית ברוך הבא לקהילת פרפרים.
    ראשית הערכה על שאתה משתף כאן בהרהורים הכי עמוקים ואישיים שלך.
    דבר אחד לי אליך - אתה צעיר מכדי לדבר על החמצה בחיים.

    השבמחק
  2. קראתי את הרשומה הזו. התמכרות לאוננות מוכרת היטב וכן התמכרות לפורנו. תמיד השאלה היא מתי אדם מחליט או מצליח לצאת מהבועה שלו ולגעת בזולת, בהנחה בסיסית שהוא ממחנה בובר [ שרואה בזולת את שיא האנושיות שלי ] ולא ממחנה סארטר [ שרואה באחר את הגיהנום של היחיד].
    מצטרף לקנקן בברכת ברוך הבא, וכן בטענה הקצת שמרנית בענין "החמצת החיים" בגילך. עם זאת מציע לך להפוך את הכתיבהה להרגל קבוע. הכתיבה משחררת ופותחת הרבה סתימות.
    בהצלחה

    השבמחק
  3. תודה רבה לשניכם!
    בדבר עניין ההחמצה, אני מבין את נקודת המבט שלכם על הדברים שכתבתי. בהחלט יכול להיות שמדובר במקרה קלאסי של שימוש בטרמינולוגיה גבוהה ע"י אדם צעיר, המנסה להסביר רגשות המצויים על סף תפישתו.
    בכל מקרה, זה רגש שמרגיש לי אמיתי כעת, אך בכל מקרה אני מקבל את הדברים שלכם.
    רק הזמן יגיד אם בעוד כמה שנים אסתכל על הדברים ואתאכזב מניסוחי העבר, או שאולי... לא?

    כחלק מהמסע שלי לביטוי עצמי, אני בהחלט מתכנן להתחיל לכתוב בתדירות גבוהה יותר משכתבתי פעם, ומקווה שאוכל לעדכן את הבלוג באופן תדיר לאור תקופה עמוסה שעומדת בפניי.

    השבמחק
  4. המון בהצלחה! איזה כיף זה לחזור לכתוב אחרי תקופה ארוכה...
    יובל https://yuvalsheffer.com/

    השבמחק