והפעם, כתיבה פחות מטורללת

ידעתי שזה לא יעבוד, ובכל זאת דחפתי.

דחפתי כדי לנסות לגרום לבלתי אפשרי להתקיים.

השתוקקתי בכל מאודי,

השתוקקתי לפנטז.

לייחל.

להתאהב.

בהחלט יצאתי קצת מהמסגרת האתית שאני אוהב להישאר בתוכה לרוב. מעין תמונה של טוב פנימי כלשהו שאני יכול תמיד להתגאות בו, לא משנה עד כמה יתדרדר העולם שנמצא מחוץ למסגרת.

"אני טוב".

היום אני מבין שזה לא המצב,

ושהתחושה הזאת עדיין לא שם פשוט, אם בכלל תגיע אי פעם.

אני מרגיש שהפוסט שפרסמתי אתמול היה קצת נחרץ מדי, זועם מדי. צועק אמנם את תחושות היגון והסבל של הלקונה האנושית שנפערה בתוכי, אך בצורה גולמית מדי ולא מדויקת.

האמת הפשוטה היא שמעולם לא הרגשתי אהבה,

ואני לא יודע אם ארגיש.

רגשות כלשהם כלפי אחרים כן הרגשתי, אבל הם תמיד היו שטחיים ולא נבעו מאיזשהו קשר עמוק כזה או אחר.

אם אהיה כנה עם עצמי, מעולם לא היה לי קשר עמוק אמיתי עם מישהו.

כלומר, כן סיפרתי לאנשים דברים רגישים. וגם כרגע ישנם אנשים בחיי שבטוחים שהקשר בינינו קרוב עד כדי כך.

אבל הכל פשוט הצגה.

החיבור שניכר באנשים אחרים לא מצית בתוכי אש.

אפשר שזה המצב אצל כולם, בוודאי יהיו כאלה שיילעגו וייניפו את כל שאמרתי כלאחר יד.

אין לי כל רצון למשוך תשומת לב, או לגרום למישהו לרחם עליי. בסך הכל מדובר הפריקה כנה של רפש שהצטבר בנבכי הלב.

סוף סוף, אני כנה עם עצמי.

בינתיים זה בא לידי ביטוי רק בכתיבה, וספציפית בפוסטים המפורסמים בבלוג הזה.

החשיבה שלי, זו שאינה יוצאת בצורה טבעית וכמעט בלתי־מבוקרת בכתיבה בבלוגר, עדיין מתעתעת בי כל הזמן. כאילו ייעדה הוא לשחקים הגבוהים, לערכים הנעלים ולאינסוף, אבל תמיד תהיה נטועה בביולוגיה, נגררת אל כוכב ארץ בכוח הכבידה שהוא גופי האנושי.

סקפטית, אבל רוצה לסמוך.

רוצה להיות חלק, אבל שונאת את האטמוספירה המקיפה את עולמה הפנימי. וגם אותו איננה מחבבת במיוחד.

רוצה את השקט, אבל מייסרת אותי בבדידותה.

הלימודים לדידה צריכים להתחיל באוקטובר הקרוב, אבל דואגת להזכיר לי שאני עושה טעות איומה, ושעדיין לא חוויתי את העולם כפי שאני באמת רוצה לחוות אותו.

עוד מעט, הרי, כבר יהיה מאוחר מדי!

רוצה שאוהב, אבל מנשלת אותי מהיכולת.

מאין יבוא עזרי?

אני לא אדם מאמין, אבל לפעמים אני מרגיש כאילו רק משהו כמו אמונה יוכל באמת להציל אותי.

הערכים האנושיים הם יפים. אני אוהב להשקיף עליהם מהצד.
לקרוא קומיקס על אהבה, לראות סדרת אקשן על כמה אנשים שכל כך נחושים להציל את העולם, עד שהם מוכנים אפילו להקריב את חייהם.
זאת התגלמות האופטימיות האנושית. מה שגורם לבני האדם תחושה חמימה עמוק בפנים, ולכן זה מצליח מסחרית.

אני אוהב להשקיף.

האם זה כבר מאוחר מדי לנסות להבין אם גם לי יש מקום בעולם הזה?
האם אני אמור לאהוב? האם אני אמור להוליד צאצאים ולחנך אותם? האם אני אמור להוביל, או להיות מובל? האם אני אמור להתחבר לאחרים, או שמספיק שאשאר בייקום הפנימי שלי?

האם לחיים יהיה אי פעם טעם באמת?

בנג'מין פרנקלין הוא זה שאמר שרוב האנשים מתים כשהם כבר בני 25, אך נקברים רק בסביבות גיל שבעים וחמש.

אם ככה, נשארו לי עוד שלוש שנים להיאבק במחלה שתקפה את הרוח שלי: שנאת היקום, ואהבת הריק.

...כיצד ניתן לאהוב בני אדם, אני שואל?