תפסיק כבר להתלונן על כל דבר, למען השם.
די לקטר. קח את גורלך ביידך שלך.
עשה את הדברים בעצמך והשתדל להיות שקול ועצמאי מחשבתית ככל האפשר!
אל תתן לעצמך להישלט על ידי גורמים חיצוניים: זה יהרוס אותך!
החלטה סופית:
אני לא מנסה יותר להצטייר כחכם.
אני פשוט אעשה דברים כמו ש**אני** (!!) רוצה לעשות אותם, ואבטל בהחלט הערות מסיתות כאלה ואחרות מצד אחרים.
די לתת לסביבה להשפיע על הנפש שלך ולהרוס אותה!
עד שבאמת לא יהיה לך אכפת שוב, לא תוכל להתקדם.
עד שבאמת לא תוכל לעמוד מול כל אלה ולהיות מסוגל להתהוות כדמות עצמאית, בעלת אישיות עצמאית, מחשבה עצמאית, דרך פעולה עצמאית ומחשבה חופשית, תישאר עצוב ועלוב כשם שאתה עכשיו.
נסה להשתחרר!
השתחרר!
השתחרר!
השתחרר!
לא אכפת לי!
לא אכפת לי!
לא אכפת לי!
לא אכפת לי!
אלוהים ישמור, לא אכפת לי!
מספיקקקקקקקקקקק!!!!!!!!!!!!!!
אני צריך לסדר את המחשבות שמתרוצצות במוחי.
אני מודע לכך שהשפה שבה אני כותב לא מסודרת במיוחד, אבל ממילא אני היחידי שקורא את מה שאני כותב, אז אניח לעצמי לעשות טעויות, ובו בעת אקפיד על כתיבתי בצביעות סמוייה.
אני מרגיש כאילו שכחתי מי אני.
אני לא יודע יותר מה אני אוהב, ואני די בטוח שאין לי לכך תשובה בשלב זה של חיי.
אני נתון בחוסר וודאות באשר לפנימיותי כבר מספר שנים, וצחוק הגורל מספר שהתחלתי זאת בניסיון לעבור איזשהו שינוי עצמי, על מנת לחזק את אישיותי ולהפוך אותה לאמיתית יותר, כיוון שהיא נחשבה מזוייפת בעבורי;
אבל האמת היא שככל הנראה פשוט הייתי עצלן.
אפילו הרעיון של תיעוד מחשבותיי לצורך סידורן, וגם כדי להקל על עצמי קצת, נראה לי טיפשי לאורך כל השנים.
לא אשקר ואגיד שהוא לא נשמע כזה עכשיו, אבל החלטתי לעשות זאת בכל מקרה. נמאס לי להתרוצץ מבין מחשבה למחשבה, לספר לעצמי שקר אחר שקר (הכל באמצעות אותו קול מונוטוני שטורח להזכיר לי בכל רגע נתון שיש לי סיבה לדאגה) מבלי לדעת אפילו מה אמרתי.
להתרכז בתפל, להתעלם מהעיקר.
זה מה שעשיתי בשנים האחרונות.
אינני מנסה להתפעל מהדברים עוד, לשמוח כשאני שמח, או אפילו לחשוב על רגשות כאלה.
להתנצל. להתרפס. להצטדק. לתרץ. להתרגז ללא סיבה, ולשמוח מגרבוב שטויות שנפלט לי מהפה. להעמיד פני שמח ללא שום סיבה, ולהתנתק מהעולם לטובת עולם פנימי ריקני עוד יותר.
כל העולם חולף סביבי כהרף עין, ואני מתנחם בחומם של בגדים ארוכים מדי, שותה קפה "מיובש בהקפאה" של איזו חברה גרמנית, או תה עם סוכר ששתייתו נוראית היא מהכוס הגדולה, מתעלם לחלוטין מכל מה שקורה בחיי, מסתמך על קריאות עבר שתוכנן: "חכם!", אבל לא באמת מנסה עוד להיות כזה.
ריק, לא מתרגש מבני אדם אחרים, אבל בצביעות נוראית, ומתוך "צורך חברתי" כמו שככל הנראה קוראים לזה, עדיין מוצא עצמי בקרבם, ונותן למחשבה שאולי שופטים אותי להשליט את אופן התנהגותי. ככל הנראה אין באמת משהו פגום בדבר, אבל זה מרגיש לי לא כנה. אני מרגיש כאילו כל ההתנהגות שלי צבועה, ולא ביחס לחברה -- אלא ביחס לעצמי, ייקום עצום שאלוהים הכניס למערבל המזון ושפך לתוך שלד אנוש. אני כבר לא יודע בכלל מה צבוע בה, אבל אני יודע שיש בה משהו לא נכון, משהו שכמעט בלתי אפשרי בשבילי להסביר אותו. זה נורא.
מתעלם ממחוייבויות (חלקן אמיתיות, חלקן לא), לא מבין מה אני אמור לעשות בהמשך.
מה אני אמור ללמוד? לא ברור לי.
מה אני אוהב, בערך? אני יודע, אבל שוב, לא מתעניין באמת.
את מי אני אוהב? לפעמים מתחבבים עליי אנשים מסויימים, אבל באופן כללי הדבר נראה לי חסר טעם. לפעמים הם ממש מרגיזים אותי ואני מתעב את התנהגותם.
אני כמובן לא שונא אף לא אחד מהם מעמקי נשמתי, ומנסה לעזור להם אם הם מבקשים ממני (שריד להתנהגות ולקו מחשבה אחר, "מימים אחרים" [<-- איזה שימוש יפהפה בביטוי חסר כל טעם! נשמע כאילו הדברים קרו לפני עשורים, אבל בעצם מדובר על מדובר על שאירע לפני כמה שנים בלבד! נוראי הוא אופן התבטאות זה.]), אבל עדיין נראה לי הדבר חסר טעם.
במה אני טוב? נעים יהיה לעין אם אכתוב "בהכל", אבל האמת היא שגם אני התחלתי להתרגז מסוג זה של "קידוש עצם" שהתחלתי לנהוג בו, דבר שלא היה מנת חלקי בעבר. בכל אופן, אני אוהב (בתור קונספט, אין פירוש הדבר שאני מיישם זאת), בדרך כלל, ללמוד את הדברים המוצגים בפניי. בדרך כלל, אם אני באמת עושה את זה, זה מספק לי הנאה מסויימת.
אבל מאין קו המחשבה ההרסני נבע? מה המחשבות שהביאו אותי לנהוג כך?
נתתי לעצמי להניח להזדמנויות שעמדו בפניי לזלוג לי מבין לאצבעות, ועתה אני עצוב על כך -- אז לשם מה הנחתי לזה לקרות?!
למה התחלתי לזלזל בחיים? באנשים? בעצמי? בקרובים? בשפה ובשפות אחרות? במדעים המדוייקים ובכתבים היהודיים?
למה לא יכולתי ליהנות מכולם, כמו שתמיד רציתי?
למה הפכתי לציניקן מגעיל שלא יכול ליהנות מהדברים?!
אני לא אוהב במיוחד להיות ציניקן, למרות שאני חושב שלציניקנים יש איזשהו קסם מסויים.
תמיד רציתי להיות ציניקן, כמו דמותו של שרלוק הולמס מהסדרה ב־BBC, או באופן כללי דומה לדמות בריטית מתוחכמת כלשהי, אבל אני לא באמת ציניקן כדוגמתם, והנסיון להיות ציניקן ערערה את תפישתי ואת מחשבתי.
לציניקן שאין לו אחיזה במציאות הפכתי, וכזה הוא לא יותר מפוץ מנופח שיודע כמה מילים, ומשנה את הטון של דבריו ממילה למילה.
לצערי, זה התיאור הכי טוב שאני יכול "להלביש על עצמי", נכון לעכשיו.
מרגיש אבוד? כן.
אני משער שאני נמצא, סוף כל סוף, ואחרי זמן רב בו שיקרתי לעצמי -- בתהליך של התפקחות עצמית, במהלכו אהפוך באמת לייצור עצמאי שיכול ליהנות מיצירתו, מתחביביו וממחשבתו.
אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.
בכל מקרה, זה לא שיר עצוב, אבל אני מאוד נהנה להקשיב לו עכשיו.
לרגע עברה לי המחשבה לכתוב "אפרסם אותו כאן כדי שתוכלו להאזין לו", אבל אז נזכרתי שאני **באמת** לא כותב את כל זה בעבור מישהו.
בכל מקרה, ידידי, אפרסם את זה כאן בשבילך, ורק בשבילך.
אל תשכח שהמנגינה הזאת לא בהכרח עצובה, אבל אתה יודע שהיא יפהפיה.
השימוש בכלים האירים / סקוטיים נהדר, והשילוב כולו נשמע נפלא.
להסתכלות עתידית: אפרסם אותו כאן! :)
