והפעם, כתיבה פחות מטורללת

ידעתי שזה לא יעבוד, ובכל זאת דחפתי.

דחפתי כדי לנסות לגרום לבלתי אפשרי להתקיים.

השתוקקתי בכל מאודי,

השתוקקתי לפנטז.

לייחל.

להתאהב.

בהחלט יצאתי קצת מהמסגרת האתית שאני אוהב להישאר בתוכה לרוב. מעין תמונה של טוב פנימי כלשהו שאני יכול תמיד להתגאות בו, לא משנה עד כמה יתדרדר העולם שנמצא מחוץ למסגרת.

"אני טוב".

היום אני מבין שזה לא המצב,

ושהתחושה הזאת עדיין לא שם פשוט, אם בכלל תגיע אי פעם.

אני מרגיש שהפוסט שפרסמתי אתמול היה קצת נחרץ מדי, זועם מדי. צועק אמנם את תחושות היגון והסבל של הלקונה האנושית שנפערה בתוכי, אך בצורה גולמית מדי ולא מדויקת.

האמת הפשוטה היא שמעולם לא הרגשתי אהבה,

ואני לא יודע אם ארגיש.

רגשות כלשהם כלפי אחרים כן הרגשתי, אבל הם תמיד היו שטחיים ולא נבעו מאיזשהו קשר עמוק כזה או אחר.

אם אהיה כנה עם עצמי, מעולם לא היה לי קשר עמוק אמיתי עם מישהו.

כלומר, כן סיפרתי לאנשים דברים רגישים. וגם כרגע ישנם אנשים בחיי שבטוחים שהקשר בינינו קרוב עד כדי כך.

אבל הכל פשוט הצגה.

החיבור שניכר באנשים אחרים לא מצית בתוכי אש.

אפשר שזה המצב אצל כולם, בוודאי יהיו כאלה שיילעגו וייניפו את כל שאמרתי כלאחר יד.

אין לי כל רצון למשוך תשומת לב, או לגרום למישהו לרחם עליי. בסך הכל מדובר הפריקה כנה של רפש שהצטבר בנבכי הלב.

סוף סוף, אני כנה עם עצמי.

בינתיים זה בא לידי ביטוי רק בכתיבה, וספציפית בפוסטים המפורסמים בבלוג הזה.

החשיבה שלי, זו שאינה יוצאת בצורה טבעית וכמעט בלתי־מבוקרת בכתיבה בבלוגר, עדיין מתעתעת בי כל הזמן. כאילו ייעדה הוא לשחקים הגבוהים, לערכים הנעלים ולאינסוף, אבל תמיד תהיה נטועה בביולוגיה, נגררת אל כוכב ארץ בכוח הכבידה שהוא גופי האנושי.

סקפטית, אבל רוצה לסמוך.

רוצה להיות חלק, אבל שונאת את האטמוספירה המקיפה את עולמה הפנימי. וגם אותו איננה מחבבת במיוחד.

רוצה את השקט, אבל מייסרת אותי בבדידותה.

הלימודים לדידה צריכים להתחיל באוקטובר הקרוב, אבל דואגת להזכיר לי שאני עושה טעות איומה, ושעדיין לא חוויתי את העולם כפי שאני באמת רוצה לחוות אותו.

עוד מעט, הרי, כבר יהיה מאוחר מדי!

רוצה שאוהב, אבל מנשלת אותי מהיכולת.

מאין יבוא עזרי?

אני לא אדם מאמין, אבל לפעמים אני מרגיש כאילו רק משהו כמו אמונה יוכל באמת להציל אותי.

הערכים האנושיים הם יפים. אני אוהב להשקיף עליהם מהצד.
לקרוא קומיקס על אהבה, לראות סדרת אקשן על כמה אנשים שכל כך נחושים להציל את העולם, עד שהם מוכנים אפילו להקריב את חייהם.
זאת התגלמות האופטימיות האנושית. מה שגורם לבני האדם תחושה חמימה עמוק בפנים, ולכן זה מצליח מסחרית.

אני אוהב להשקיף.

האם זה כבר מאוחר מדי לנסות להבין אם גם לי יש מקום בעולם הזה?
האם אני אמור לאהוב? האם אני אמור להוליד צאצאים ולחנך אותם? האם אני אמור להוביל, או להיות מובל? האם אני אמור להתחבר לאחרים, או שמספיק שאשאר בייקום הפנימי שלי?

האם לחיים יהיה אי פעם טעם באמת?

בנג'מין פרנקלין הוא זה שאמר שרוב האנשים מתים כשהם כבר בני 25, אך נקברים רק בסביבות גיל שבעים וחמש.

אם ככה, נשארו לי עוד שלוש שנים להיאבק במחלה שתקפה את הרוח שלי: שנאת היקום, ואהבת הריק.

...כיצד ניתן לאהוב בני אדם, אני שואל?

רגשות. או אולי החוסר שבהם?

אף פעם לא הייתי חזק ממש ברגשות. הייתה רק תקופה אחת, אי שם בכיתה ו', שהרגשתי טהור ואנושי וחיבבתי ילדה שלמדה אתי בשכבה. הטרסנו אחד את השני, רדפנו אחד אחרי השני בחצר בית הספר. אפילו הבאתי לה בלון מתישהו במעין פרץ של אומץ ילדותי, אם אני זוכר נכון.

הלכנו לחטיבות ביניים נפרדות, ושנה לאחר מכן היא כבר הספיקה להתעלם ממני כשראיתי אותה במקרה באוטובוס וקראתי לה לשלום. ספק אם התעלמה באמת או שזה היה פרי דמיוני והיא לא שמה לב, אבל אני כבר הספקתי להפוך לבן אדם קצת שונה. חרד יותר, לא בטוח, אולי גם אדיש. המשכתי הלאה בחיי, לעתים הייתי מתהרהר לפרקים על אותו עתיד שהיה יכול להיות לעולם הרגשי שלי וכפועל יוצא ליכולותיי החברתיות, אותם אני מגדיר היום כמנוונים.

מאז, בכל אופן, עברו 10 שנים, ולא באמת יצא לי לאהוב עוד מישהי.

אני מוצא עצמי תוהה בזמן האחרון שמא מדובר במשהו שדפוק בי, ולכל הפחות למה זה קשור וכיצד ניתן לפתור את זה.

ניסיתי להדביק לרגשות האלה טייטלים בעבר ללא הצלחה: א־מיני? זה יהיה שקר. אני מאונן לא מעט, בין היתר גם לפורנו, אפילו לבחורות שאני מכיר.

א־רומנטי? אולי, אם זה משהו אמיתי בכלל, ולא המצאה של מחפשי הגדרות מקהילות נידחות באינטרנט.

בכל מקרה, אני חושב שאני כן מחפש איזושהי חברה, לא מעוניין להיוותר במצב כזה של בדידות, וכן גם מחפש סיפוק מיני מהמין הנשי שילווה באיזשהו חיבור רגשי.

ואמנם, עבורי כל הדברים הללו מרגישים כאילו בגדר אגדה.

כך אני מרגיש גם לגבי קשרים רגילים עם בני אדם, כלומר - לגבי "החברים שלי", אותם החלפתי לאורך השנים כמו גרביים, מנתק אתם קשר כאשר הרגשתי שהאינטראקציה בינינו מוצתה עד תום.

גישה זו המשיכה עד הצבא, שם הבנתי, כחלק ממשבר כולל שעברתי בו, שההתנהגות הזאת היא קצת לא נורמלית בלשון המעטה. תמיד הייתי מאמין פנים מבלי באמת להתכוון, אבל היום אני גם מנסה לשמור על קשר ולכבד את הרגשות של אותם חברים כביכול.

הייתה גם אחת שניסיתי ליזום אתה משהו בצבא לפני בערך שנתיים. היה לה מראה שהרגיש לי די אקזוטי והיא משכה אותי מינית, ומסיפורים ששמעתי היו לה פאקים באישיות שדי עניינו אותי.

בכל מקרה, גם אז לא הצלחתי להוביל את עצמי להתעניין באמת, להגיד את הדברים הנכונים, ליצור קשר.

העמדתי פנים שאני מנסה, עשיתי עצמי כאילו אני פגוע, אבל עמוק בפנים ידעתי שהדיכאון האמיתי איננו בגלל הכשלון לכאורה, אלא בגלל היעדר היכולת באופן כללי.

כלומר,הייתי כל-כך כעוס על כך שהיא לא יכלה לאהוב אותי, על אף שלא באמת הרגשתי זאת בעצמי.

משמע שלא הבנתי מהי המשמעות של אותו רגש?

וזאת גם גולת הכותרת ברגשותיי הפנימיים האמיתיים והכמוסים: אני מרגיש שאני לא באמת אוהב בני אדם, וגם אם נעימה לי חברתו של מישהו, לרוב זה בגלל איזושהי תכונה שמונעת מאינטרס אישי או מתועלת: תבונה, רצון לא להיות לבד, סיכוי לשכב, הזה שהוא הומו מוצהר אז אני יכול לדבר אתו על דברים שהאנשים הי'עני "גבריים מדי" שאני מכיר מעמידים פנים בפאתטיות שיש בהם משהו רע (וגם למקרה של ה-0.00000001% שאקום ביום בהיר אחד ואחליט שאני הומו, אבל זה מאוד לא סביר בעיניי. רוב הפנטזיות שלי לא קשורות לזה בשום צורה).

דברים כאלה.

ריקבון.

לפעמים אני לא באמת אוהב להיות בקרבת אנשים, ובכל זאת אני מכריח את עצמי להישאר בקרבתם ולבלות אתם זמן. אני חושד שזה משהו שהרבה מהם, אם לא רובם ואף כולם - מרגישים ממני, וזו יכולה להיות הסיבה לכך שאין לי חיבור אמיתי על אנשים.

מאיפה משיגים את הרצון לאהוב בני אדם?

אני יודע שהרגש מצטייר כנוראי. המדיה אליה אני חושף את עצמי היא לרוב בעלת משלים אופטימיים להשתלבות בריאה בחברה ומכילה סופים טובים בעיקר, ועל כל פנים מעלה בי את הרצון להפוך לאדם טוב יותר.

מצד שני, לא הייתי מגדיר את עצמי כאנושי באמת מבפנים,

אולי רק צירוף מקרים של הטבע, כדור אש כחול שמרחף לו בריק מחוסר הזמן והחומר, שבמקרה נכפה עליו להתמסר לביולוגיה של פרימט ארצני ולהיות כפוף למרותה.

... איך לומדים לאהוב בני אדם?

אחרי שנים של חוסר פרסום, החלטתי לחזור לכתוב.

ובכן, הייתי בערך בן 17, פחות או יותר, כשכתבתי כאן את רוב הפוסטים הראשוניים שלי.

זה לא המקום היחיד שכתבתי בו דברים על עצמי.

היה לי בלוג זמני באתר ישראבלוג (שאם מישהו יודע איך אפשר לשחזר ממנו מידע, אשמח אם יוכל להגיד לי), שם בעיקר כתבתי על ימי האומללות שהיו לי בצבא, על פסודו־אהבה ראשונה שלא הצליחה, על הקושי המנטלי שהיה כרוך במצב בו כל השקפת העולם המדומיינת שלי לגבי האופן בו חיי אמורים היו להיראות נכון לאותה תקופה - התנפצה קליל, והותירה אותי חשוף, ערום משהו, מול העולם האמיתי בכלל והחברה הישראלית בפרט.

כמובן שזה לא היה עד כדי כך דרמטי, ככל הנראה, למרות שמן הסתם רגשות שכאלה קשורים גם לבגרות נפשית והם סובייקטיביים בכל מקרה.

כך או כך, אני חייב להודות שהתגעגעתי להתנסח בצורה ציורית ומליצית שכזאת (אם כי אין לי ביטחון של ממש בכישורי השפה שלי).

הייתה תקופה בה ניסיתי לנהל מעין ״יומן״ בשפה האנגלית, אותו ניהלתי באתר ה־neocities שלי בכתובת https://iddo.neocities.org/.

אבל ניכרה בי מהר למדי התחושה, שלעולם לא אהיה דובר ילידי אמיתי של השפה האנגלית.

האנגלית בכל מקרה לא מוטמעת מספיק בנכבי מוחי כדי שאוכל לחלוק את רגשותיי האמיתיים, הכנים והעמוקים.

וכמובן, בפאזה של חיפושים אחר קשר אנושי כלשהו, האנשים שהיו קוראים את רישומיי באנגלית, לעולם לא יבינו אותם באמת, שכן הם אינם אלא תרגום תרבותי של רגשותיי האמיתיים.

לכן, החלטתי לחזור לבלוג הזה, שמעולם לא היה ממש פעיל.

פרסמתי כאן מספר מצומצם של פוסטים בלבד, שרובם ככולם היו קשורים לאיזשהו משבר או מחשבה הרסנית כזאת או אחרת, שעברו במוחי באותם הגילאים.

כעת מצבי לא טוב בהרבה, אבל אני מניח שחוויתי מעט יותר.

אני בן 22.

עדיין בתול, אבל כבר לא מתייחס בציניקניות מוחלטת לרעיון שאולי תהיה לי רומנטיקה בחיים יום אחד.

עוד לא סימנתי ממש ״וי״ על מטרות שרציתי להשיג עד הגיל הזה, ואולי המוטיבציה שלי איננה בדיוק אידאלית, אבל בהחלט יש לי רצון לעשות משהו עם עצמי עכשיו, או לפחות משהו שלא כולל להירקב בחדר בין ארבע קירות אל מול מסך מרצד בשעות הלילה הקטנות.

 *

ואמנם, בהחלט עלתה בי התחושה בזמן האחרון, כאילו לעולם לא באמת אוכל לחזור להיות כשאר האנשים.

תחושה כזאת, כאילו הגזמתי בנעוריי עם השנאה הזאת לאנשים אחרים, ובדיעבד גם עם השנאה לעצמי.

משחקי מחשב, אוננות מופרזת לפורנו (אם אני כבר כותב בשביל הרגש, לא אצנזר את המחשבות שלי), תיעוב אמיתי ולא מוסבר לסביבה הקרובה שלי, וגם לעולם עצמו.

אלה דברים שכיום כבר לא נטועים בי עד כדי כך (לפחות לא באותה רמה כפי שהיו בימי התיכון שלי), ואולי אפשר לייחס זאת לזכות השירות הצבאי שעברתי - שאמנם לא היה משמעותי במיוחד, אך כזה שתרם הרבה לרצון שלי לחפש את מקומי בעולם ולהתנתק מעט מה"בוטנט", וניתק אותי לכמה שנים מהמחשב וכפה עליי איזושהי השתלבות בחברה.

כך או כך, אין ספק שההלכות של רוחי בימי התיכון ילוו אותי עד יום מותי.

למה הייתי כל כך אנטי־חברתי?
למה העדפתי לראות בחורות (אמיתיות או לא) עירומות על צג המחשב, במקום לחפש אותן בעולם האמיתי?

למה לא רדפתי אחרי השאיפות שלי כמו כל אדם שקול ואחראי, או לחלופין, אחרי הדחפים החומריים שלי, כמו כל אדם שנהנה מחייו לטווח הקצר?

אלה שאלות שאני משתדל שלא להטריד את עצמי בהן כשאין בכך צורך, אבל אלה גם שאלות שצצות מעצמן במוחי מפעם לפעם.

התהליך להחלמה נפשית עודנו וימשיך להיות ארוך במיוחד וכואב, ואולי לא יושלם לעולם.

שקלתי את האופציה של ללכת לפסיכולוג, אבל אני מרגיש שזה משהו עמוק מדי, פילוסופי מדי, בשביל לזרוק עליו כלים טיפוליים פשוטים.

אולי זה יעזור לתחושת ההחמצה שמתקיפה אותי בלילות מדי פעם, כזאת שמתוגברת ומתודלקת עוד יותר ע"י כל היחשפות ליצירה ספרותית כזאת או אחרת שמתארת אנשים מאושרים בתפאורה חברתית כלשהי.

אולי באמת אלך לפסיכולוג.

אתמול נזכרתי במנגה שהמליץ לי עליה חבר מביה"ס, אחד שהיו לי אתו שיחות עמוקות על דברים רבים בעבר, אבל כזה שגם לו לא גיליתי את כל מה שיושב על לבי.

(תוכן מיני)

למנגה קוראים Onani Master Kurosawa, או בתרגום חופשי מיפנית: "קורוסווה, מלך השפשופים".

המנגה מספרת על נער בן 14, בשנה האחרונה לחטיבת הביניים, שמבלה את רוב זמנו באוננות בתא השירותים של הבנות בקומה השלישית של בית הספר שלו.

המנגה מספרת על המחשבות הקצת קלישאתיות ומנותקות שהיו לו לגבי הסובבים אותו, אותם ראה כאילו היו "אבנים", לא אנשים של ממש, וכן גם לגבי הבנות, אותן ראה בתור כלי משחק עבורו עבורו, אותם הוא יכול ״לזיין״ במוחו ולממש את זממו באותו תא שירותים שהפך לכלא שלו.

כמובן, שבזכות חוש צדק פנימי ומספר התרחשויות הזויות לחלוטין שהתרחשו בחייו, הוא הבין שעליו לפרוץ מאותו תא שירותים ולהכיר את סובביו כפי שהם באמת, וכן לקחת אחריות על מעשיו הרעים, גם אם אחרים יחשיבו אותם ל״מנוונים״ קמעה.

לצאת אל העולם האמיתי ולחיות כאחד האדם.

כשסיימתי לקרוא את המנגה הזאת, לא יכולתי שלא לתת למחשבה לעבור במוחי: ״לו הייתי נתקל במנגה הזאת בגיל 14, האם יכול להיות שחיי היו נראים עכשיו אחרת לגמרי?״

אני מעריך שלא כדאי לי להפליג במחשבות על הנושא הזה כדי לא להעמיק את הדכאון שלי, אבל לא יכולתי שלא לצרוב את המשפט הזה כך שלא יעלם.

ונלווית אליו, כל השקפת עולמי האופפת אותו נכון ליום זה.

*

אם אתם נערים או אפילו ילדים שמרגישים שקיים איזשהו דיסוננס בינם לבין העולם, או שמא, אם צוחק לו הגורל, אתם בני גילי עם בעיה דומה, אוכל לומר לכם עצה לא מבוססת זו, מפי אדם שעדיין לא הצליח לנהוג כפי שהוא מליץ בעצמו:

אנא מכם, אל תפליגו יתר על המידה במציאויות מדומיינות.

לא משנה אם מדובר באינטרנט, בספרים, באנימה;

...וכן, גם בפורנו.

 זכרו שישנו עולם אמיתי בחוץ, ובו נמצאים אנשים אמיתיים, הומו ספיאנסים בדיוק כמוכם, שרק מחכים לקשור את גורלכם בגורלם, וגם אם זה לכמה ימים, לשבועות ספורים; חודשים. שנים - נצח.

אני משתדל לזכור זאת גם עכשיו, בעודי יושב כאן שוב, מול מסך מחשב, בעודי כותב את המגילה הארוכה הזאת.

עכשיו הרי השתוללות מגפת הקורונה מאחורינו, ותקופת הזמן שבה מנהגים שכאלה נחשבים לגיטימיים לחלוטין גם היא תהיה מאחורינו עוד מעט.

ובקרוב - חזרה לעולם האמיתי.

השעה 23:13, ובזאת אני מכריז שהפוסט הזה ייפסק עכשיו.

לילה טוב, אנשים נהדרים.

מי ייתן שתצליחו להיות מאושרים.

כן.http://kyrren.blogspot.com/

מעכשיו, לא להתנהג בצורה תבוסתנית כזאת, שמתאפיינת בהאשמות, בשברון דמה ובנטישת משימות --  בחיים!

לא להתדרדר לקוד גרוע!
לא להתדרדר לאידאלים ולמטרות גרועות!
כוון בדיוק לדברים בהם יש לך רצון אמיתי!

תכניס קצת סדר לחיים שלך!

חוסר סדר הוא אחד הדברים היותר נוראיים שאתה תוכל לעשות לעצמך.
הפסק עם השטויות האלה כבר.
יש כל כך הרבה דברים אחרים שאתה יכול לעשות עם הזמן ועם המחשבה שלך.
אני.
 

תשובה למגיב מספר שלוש

תפסיק כבר להתלונן על כל דבר, למען השם.
די לקטר. קח את גורלך ביידך שלך.
עשה את הדברים בעצמך והשתדל להיות שקול ועצמאי מחשבתית ככל האפשר!
אל תתן לעצמך להישלט על ידי גורמים חיצוניים: זה יהרוס אותך!

אני לא מדוייק מספיק!

מה קרה להבנת הנקרא?!
איך אני אחזור להיות מדוייק כשהייתי?!?!?!?!?!