אף פעם לא הייתי חזק ממש ברגשות. הייתה רק תקופה אחת, אי שם בכיתה ו', שהרגשתי טהור ואנושי וחיבבתי ילדה שלמדה אתי בשכבה. הטרסנו אחד את השני, רדפנו אחד אחרי השני בחצר בית הספר. אפילו הבאתי לה בלון מתישהו במעין פרץ של אומץ ילדותי, אם אני זוכר נכון.
הלכנו לחטיבות ביניים נפרדות, ושנה לאחר מכן היא כבר הספיקה להתעלם ממני כשראיתי אותה במקרה באוטובוס וקראתי לה לשלום. ספק אם התעלמה באמת או שזה היה פרי דמיוני והיא לא שמה לב, אבל אני כבר הספקתי להפוך לבן אדם קצת שונה. חרד יותר, לא בטוח, אולי גם אדיש. המשכתי הלאה בחיי, לעתים הייתי מתהרהר לפרקים על אותו עתיד שהיה יכול להיות לעולם הרגשי שלי וכפועל יוצא ליכולותיי החברתיות, אותם אני מגדיר היום כמנוונים.
הלכנו לחטיבות ביניים נפרדות, ושנה לאחר מכן היא כבר הספיקה להתעלם ממני כשראיתי אותה במקרה באוטובוס וקראתי לה לשלום. ספק אם התעלמה באמת או שזה היה פרי דמיוני והיא לא שמה לב, אבל אני כבר הספקתי להפוך לבן אדם קצת שונה. חרד יותר, לא בטוח, אולי גם אדיש. המשכתי הלאה בחיי, לעתים הייתי מתהרהר לפרקים על אותו עתיד שהיה יכול להיות לעולם הרגשי שלי וכפועל יוצא ליכולותיי החברתיות, אותם אני מגדיר היום כמנוונים.
מאז, בכל אופן, עברו 10 שנים, ולא באמת יצא לי לאהוב עוד מישהי.
אני מוצא עצמי תוהה בזמן האחרון שמא מדובר במשהו שדפוק בי, ולכל הפחות למה זה קשור וכיצד ניתן לפתור את זה.
ניסיתי להדביק לרגשות האלה טייטלים בעבר ללא הצלחה: א־מיני? זה יהיה שקר. אני מאונן לא מעט, בין היתר גם לפורנו, אפילו לבחורות שאני מכיר.
א־רומנטי? אולי, אם זה משהו אמיתי בכלל, ולא המצאה של מחפשי הגדרות מקהילות נידחות באינטרנט.
בכל מקרה, אני חושב שאני כן מחפש איזושהי חברה, לא מעוניין להיוותר במצב כזה של בדידות, וכן גם מחפש סיפוק מיני מהמין הנשי שילווה באיזשהו חיבור רגשי.
ואמנם, עבורי כל הדברים הללו מרגישים כאילו בגדר אגדה.
כך אני מרגיש גם לגבי קשרים רגילים עם בני אדם, כלומר - לגבי "החברים שלי", אותם החלפתי לאורך השנים כמו גרביים, מנתק אתם קשר כאשר הרגשתי שהאינטראקציה בינינו מוצתה עד תום.
גישה זו המשיכה עד הצבא, שם הבנתי, כחלק ממשבר כולל שעברתי בו, שההתנהגות הזאת היא קצת לא נורמלית בלשון המעטה. תמיד הייתי מאמין פנים מבלי באמת להתכוון, אבל היום אני גם מנסה לשמור על קשר ולכבד את הרגשות של אותם חברים כביכול.
הייתה גם אחת שניסיתי ליזום אתה משהו בצבא לפני בערך שנתיים. היה לה מראה שהרגיש לי די אקזוטי והיא משכה אותי מינית, ומסיפורים ששמעתי היו לה פאקים באישיות שדי עניינו אותי.
בכל מקרה, גם אז לא הצלחתי להוביל את עצמי להתעניין באמת, להגיד את הדברים הנכונים, ליצור קשר.
העמדתי פנים שאני מנסה, עשיתי עצמי כאילו אני פגוע, אבל עמוק בפנים ידעתי שהדיכאון האמיתי איננו בגלל הכשלון לכאורה, אלא בגלל היעדר היכולת באופן כללי.
כלומר,הייתי כל-כך כעוס על כך שהיא לא יכלה לאהוב אותי, על אף שלא באמת הרגשתי זאת בעצמי.
משמע שלא הבנתי מהי המשמעות של אותו רגש?
וזאת גם גולת הכותרת ברגשותיי הפנימיים האמיתיים והכמוסים: אני מרגיש שאני לא באמת אוהב בני אדם, וגם אם נעימה לי חברתו של מישהו, לרוב זה בגלל איזושהי תכונה שמונעת מאינטרס אישי או מתועלת: תבונה, רצון לא להיות לבד, סיכוי לשכב, הזה שהוא הומו מוצהר אז אני יכול לדבר אתו על דברים שהאנשים הי'עני "גבריים מדי" שאני מכיר מעמידים פנים בפאתטיות שיש בהם משהו רע (וגם למקרה של ה-0.00000001% שאקום ביום בהיר אחד ואחליט שאני הומו, אבל זה מאוד לא סביר בעיניי. רוב הפנטזיות שלי לא קשורות לזה בשום צורה).
דברים כאלה.
ריקבון.
לפעמים אני לא באמת אוהב להיות בקרבת אנשים, ובכל זאת אני מכריח את עצמי להישאר בקרבתם ולבלות אתם זמן. אני חושד שזה משהו שהרבה מהם, אם לא רובם ואף כולם - מרגישים ממני, וזו יכולה להיות הסיבה לכך שאין לי חיבור אמיתי על אנשים.
מאיפה משיגים את הרצון לאהוב בני אדם?
אני יודע שהרגש מצטייר כנוראי. המדיה אליה אני חושף את עצמי היא לרוב בעלת משלים אופטימיים להשתלבות בריאה בחברה ומכילה סופים טובים בעיקר, ועל כל פנים מעלה בי את הרצון להפוך לאדם טוב יותר.
מצד שני, לא הייתי מגדיר את עצמי כאנושי באמת מבפנים,
אולי רק צירוף מקרים של הטבע, כדור אש כחול שמרחף לו בריק מחוסר הזמן והחומר, שבמקרה נכפה עליו להתמסר לביולוגיה של פרימט ארצני ולהיות כפוף למרותה.
... איך לומדים לאהוב בני אדם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה